טנגו עם קפטן ג'ו

אשתו של "קפטן ג'ו" פשוט התעייפה. אבי שלושת ילדיה והגבר בו התאהבה לפני עשרים שנה כבר לא היו אותו אדם אותו בחרה להכניס לחייה בזמן ההוא. קליפות בצל ושריון מתכת עטפו את "קפטן ג'ו". ה"ציפוי" יצר שכבת מגן אטומה ובלתי חדירה. אפילו  דמעותיה שלה – אשת חיקו האהובה - לא הצליחו להמיס את השריון.

 

עשרים שנה וקצת קודם לכן הדברים נראו לגמרי אחרת. היא ידעה – ככל שבת עשרים פלוס מאוהבת עד עמקי ליבה יכלה לדעת – שהיא בוחרת להינשא לגבר ,ה"נשוי" ליחידה סודית ומובחרת.

היא ידעה שמדובר בפעילות חשובה ומשמעותית לביטחון המדינה. עוד מתקופת החברות המשותפת היא ידעה שזה אומר: סודות, הקפצות בלתי צפויות בשעות מוזרות, תקופות של ריחוק פיזי או רגשי ובעיקר חוסר וודאות וחוסר ביטחון שהיא הדבר הכי חשוב בחייו.

 

היא ידעה את כל זה כבר אז .

 

ידעה - ככל שבת עשרים פלוס מאוהבת עד עמקי ליבה יכלה לדעת.

 

היה בזה אפילו משהו מסתורי, מושך ומרתק. לפעמים הייתה לה תחושה שהיא שחקנית משנה בסרט הוליוודי של "ג'יימס בונד 007" אף שידעה שליחידה אליה השתייך בעלה היה מספר אחר לגמרי.

היא נהנתה באופן מוזר מכך שהגבר הנאה במיוחד , שעבר הכשרה מיוחדת והיה בעל כישורים יוצאי דופן ואופציות בחירה מרובות בחר דווקא בה. היא הרגישה חשובה להפליא וממש בעננים כשהגבר הצעיר שלה: זה - שידע לעצור את התנועה הסואנת בכביש מהיר ממש "בלי סיבה" רק כי קיבל משימה, זה -שידע להחליף דמויות ולשחק משחקים פסיכולוגיים כאילו ישב על כיסא נוח בתוך מוחם של בני שיחו-   בחר להציע לה נישואין.

 

הא הייתה בשבילו כבר אז אם, חברה אישה ואחות. שם ביחידה הם יודעים היטב איזה פרופיל פסיכולוגי אדם צריך כדי להתאים להם. הוא ענה על הדרישות כבר אז ועם השנים יותר ויותר. ככל שהפיצול התגבר והפך להרגל - גבר הקושי. "קפטן ג'ו" התקשה מאוד להיות "עצמו" כשחזר הבייתה מהמשימות המורכבות. היה קשה עד בלתי אפשרי "לגעת" בו אפילו בתוך המיטה הזוגית שלו.

 

עם השנים היא התקשתה לוותר על היכולת "לגעת" בו .היא לא הצליחה יותר להכיל את הצורך הבלתי נדלה שלו בהקשבה ופמפום תחושת הערך שלו בחייו האישיים.

 

מסתבר ,שאדם שעבודתו מחייבת אותו לשכוח "מי הוא" -לפעמים באמת שוכח. רמות ה"ריגוש" אליהן הוא מורגל מקשות  ל"ספק את הסחורה" בבית. הרעב לאדרנלין הממכר מבצבץ שוב ושוב. המצבים האינטימיים להם הוא נדרש בעבודתו עם אנשים בכלל ועם בנות המין השני בפרט מקהים עד כדי ביטול את תחושת האינטימיות שהוא אמור לחוש עם אשתו , ולכאורה רק איתה. עם הזמן נוצרת סוג של "נכות רגשית"  או מתחזקת זו שהייתה שם מלכתחילה. הפיצול בין השכל לרגש מתגבר ומייצר שברים בגשרים שנבנו.  אנרגיית הריפוי  הנדרשת לאדם כזה כשהוא מגיע -לכאורה -אל ביתו ואל נחלתו, היא עצומה.

עם השנים היא התעייפה. עם השנים חוסר הוודאות שעורר אותה בצעירותה נטע בה חוסר ביטחון. כשהיה נעלם למס' ימים בלי יכולת להיות עימה בקשר כבר לא יכלה שלא לחשוד שחלק מתפקידיו כללו יחסים עם נשים אחרות. עם השנים היה ברור לה ש"המשימה" היא במקום הראשון והיא במקום השני. עם השנים השאלה :ומה איתי?" הלכה והדהדה בתדירות הולכת וגוברת והפכה להצהרה: "עכשיו אני!"

 

"קפטן ג'ו" ניסה לפצות כמיטב יכולתו על כל החסר. הוא אהב ככל שהצליח להראות. הוא גם ידע היטב כיצד להתמודד עם כאב ולחץ. לכן כשגילה שאשתו מנהלת קשר עם גבר אחר, שידע להקשיב לה ולתת לה את תחושת ה"מקום הראשון" במקום של החסר, לא יצא מגדרו. הייתה לו "משימה":  להחזיר אותה לחיקו. הוא עשה זאת בעבר כל-כך הרבה פעמים ,כשנדרש להקסים את ליבה של איזו גברת על מנת לקבל מידע או להגיע למטרה כזו או אחרת. זה אמור היה להיות כל-כך פשוט!

 

הוא ישב מולי. גבר בשנות ה-40 לחייו. איש יפה תואר עוטה מסכה גברית נוסח "בינתיים - הכול בסדר. אני חזק - אני בשליטה!"

הוא התחיל לדבר – וכל מה שיכולתי "לראות" היה את העצבות , את הכאב ואת הלב המדמם שלו. הוא דיבר מהשכל. קצר. שאלות מוכנות מראש. כדאי לי או לא? מה החוק קובע כש...? השאלות הרגילות של אדם לפני גירושין.

הוא שאל - וכל מה שיכולתי "לראות" היה את העצבות , את הכאב ואת הלב המדמם שלו. הוא עדיין אהב אותה אהבת נפש בכל ליבו ומאודו. היא הייתה האחת שלו זה היה ברור כשמש בצהרי אותו יום שמשי בו בחר להגיע על מנת לבחון את צעדיו המשפטיים ולהתייעץ.  

 

היא רצתה להתגרש. אסטרטגית הוא ידע שאם יעמוד מול הגל- יפסיד. אסטרטגית - הוא רצה לזרום ולהגיע לאי המבטחים שלו בדרכים אליהם הוכשר ובהן שלט בעיניים עצומות. אסטרטגית – הוא קיווה להשלים את המשימה גם לאחר הגירושין.

הוא החליף דמויות תוך כדי פגישה. באופן מדהים ניתן היה להבחין  בין הרגעים בהם היה גבר  אינטליגנטי, משכיל, קשוח וממוקד מטרה,  ש"יודע הכול" -  כולל את אסטרטגיית השגת המטרה במקרה הפרטי שלו,  לבין השניות הספורות בהן הישירות הרגשית שלי החזירה אותו לעצמו. שניות בהן היה משוחרר ,כואב או מחוייך. שניות – לא יותר!

מדהים – מה ששרירי הפנים שלנו יודעים לעשות כשאנו עצמינו. אלה הרגעים, שכל אחד מאיתנו - יפה יותר יפה פחות - מצליחים להיות יפים עד כדי שלמות.

 

זה לא פלא – שאנשים שעסקו חיים שלמים בעבודות ומשימות בהן עליהם לחוות פיצול רגשי , לשחק משחקים פסיכולוגיים  או להחליף דמויות למען ה"משימה" מתקשים במשימת חייהם – זוגיות טובה עם אהובת ליבם.

זה לא פלא - שאלה מוצאים לפתע דווקא את אהובות הילדות שלהן אטרקטיביות במיוחד. זהו – כנראה- האי היחיד בו היו אי פעם הם עצמם וכייף להם לחזור ה"בייתה" לעצמם.

 

הקרבת חיים הייתה ועודנה ערך שנוי במחלוקת. בעידן בו המנהיגות המושחתת ותחושת התסכול ,   ש"אם לא התקמבנת – לא התקדמת !" מפעמת בחלקינו [אלה שלא התקמבנו...בד"כ!] – הדילמה רק מתחזקת.

ועדיין – נדמה לי כי מישהו שם למעלה במחלקת ה"פטנטים" למען ביטחון המדינה והמלחמה בטרור – השאיר מחלקה אחת מאחור. מישהו שם צריך לזכור שבסופו של יום "קפטן ג'ו" הוא גבר,  שצריך לחזור הבייתה ולרקוד טנגו עם אשתו. מישהו שם צריך לסייע בביצוע המשימה הזו כולל טיפול מונע.

ואם אחד מהם יקרא את המאמר הזה ....דייני!