פרק ב'

העלילה מסתבכת 

לא יאמן כי יסופר

 

מי שמאמין ש"סיפור משפחתי" הוא סיפור פשוט ונעים – הוא ילד.

 

מי שמאמין שעו"ד טוב לענייני משפחה הוא תרופת קסמים לבעיות משפחתיות שמתגלגלות עד לפתחם של בתי המשפט – הוא נאיבי או אופטימיסט חסר תקנה.

 

מי שמאמין, שמחלוקות במשפחה מוכרעות ע"י שופט "מורם מעם" כזה שעושה סוף-סוף באמת ובתמים "סדר וצדק" – חי בסרט בדיוני.

 

מי שמאמין שפרק ב' הוא התשובה הכי פשוטה והכי טובה לפרק א' גרוע או אפילו כזה, שרק הסתיים הרבה לפני שהסתיים ברבנות – אינו מתחיל להבין עד כמה בפרק ב' – העלילה מסתבכת.

 

דלתות מסתובבות

 

היציאה מזוגיות היא תמיד יציאה קשה.

לטעמי מדובר על סוג של לידה מחדש: 

צירי לחץ פנימיים וחיצוניים דוחקים אותך אל שער יציאה הצר ממימדי ראשך. גלי הצירים לא תמיד מתואמים עם הרצונות, הפחדים והעיתוי שהיית בוחר בו – גם כשאתה הוא זה ש"בוחר" לכאורה לצאת. חיתוך חבל הטבור מורגש לתקופה ארוכה. וגם אם תספר לחבר'ה  שהכול "טוב", עבר בקלות ואתה כבר "אחרי"  –  תגלה בסופו של דבר או בתחילתו שהייתה זו השפעה זמנית בלבד של זריקת טשטוש או אפידורל קצרות מועד. הצלקת מורגשת מדי פעם והכאב לא נשכח.

 

הקושי הזה הוא חלק מהמשא שאתה מעמיס על פרק ב' שלך. אם בנוסף לקשיי חיתוך חבל הטבור מהאקס/ית המיתולוגיים יותר או פחות נותרו לכם גם ילדים משותפים - קבלו תיקון - הקושי הזה הוא חלק הארי מן המשא שהופך את פרק ב' למסובך.

ואם בנוסף יש סביב כל אחד מכם משפחה גרעינית, שלכל אחד מחבריה תפקיד שיפוטי בהתנדבות, דעה אישית והשלכה אישית המצב הופך אף למסובך יותר. הקדירה רוחשת וידיים רבות בוחשות בה.

 

לא בכדי הסטטיסטיקה  של "פירוק חבילות" בפרק ב' מדברת על כ- 60% ויותר סיכוי לפרידה מאשר בפרק א' - "רק" כ- 40%.

 

כשהעלילה מסתבכת

 

כשהעלילה מסתבכת, כולם צודקים:

 

  • הילדים צודקים כשהם רוצים את אמא ואבא הביולוגיים שלהם ביחד ו/או לחוד בלי ספיחים חיצוניים/זרים. שלא תטעו - הגיל לא חשוב . גם כשה"ילד" בן חמישים הוא היה רוצה את הוריו ביחד.

  • הילדים גם צודקים כשהם חוששים שמא הקשר עם בני הזוג החדשים של ההורים יבוא על חשבונם החל מבחינת תשומת הלב וכלה מהבחינה החומרית.

  • הילדים צודקים כשהם מביטים על דמות האב והאם, מתבלבלים ולא מבינים לפעמים את השינויים והחוויות המשפיעים עליהם כל-כך וגורמים להם להגיב כמו ילדים ולא כמו הורים.

  • באגף האקסים צודקים כשחוששים שמא הקשר עם בני הזוג החדשים מכאן ומכאן יבוא על חשבונם וחשבון הילדים החל מבחינת הקשר החברי הטוב שהיה אפשרי לכאורה   וכלה מהבחינה החומרית.

  • באגף האקסים צודקים גם כשלא מצליחים לשכוח ו/או לסלוח זה לזה וודאי כשחוששים, שייעשו מניפולציות על חשבונם ועל חשבון הקשר שלהם עם הילדים.

  • בני הזוג החדשים צודקים כשהם חוששים שמא קשר טוב בין בני זוגם לאקסים שלהם יצית בינהם את אש האהבה העתיקה שכבתה ויכלה את הקשר החדש.

  • בני הזוג החדשים צודקים כשהם מצפים להשתייך ליחידה המשפחתית החדשה ושהילדים יקבלו אותם לפחות מתוך "כבוד" להורה לו הם משמשים בן/בת זוג.

  • בני המשפחה הגרעינית שמסביב צודקים כשהם חוששים שכתוצאה מן השינוי יאלצו לעיתים לבחור צד ולוותר על קשר עם הצד השני שהיה אהוב עליהם עובר לפרידה.

  • בני המשפחה הגרעינית שמסביב צודקים כשהם חוששים מהשלכת השינוי על חייהם שלהם כתוצאה מהמבט הנוקב במראה האישית ממנה ניבטת הזוגיות שלהם למשל.

 

כולם צודקים. אבל צדק, היגיון ופשטות הם ערכים שלא תמיד חיים בשלום עם הערך "משפחה" אפילו בפרק א'. על דרך קל וחומר שבפרק ב' הם עלולים לעמוד בסתירה נוקבת.

 

אז מה עושים חוץ מלסגור דלתות ולהתנתק או לנהל מלחמת עולם נצחית והורדות ידיים חוזרות ונשנות?

 

הקובייה ההונגרית

 

מתכון אינסטנט נוסח: "עשה ואל תעשה" – אין. אנשים מטבע בריאתם מורכבים ושונים זה מזה. אבל עדיין ניסיון חיים וניסיון מקצועי עשוי לסייע לפלס דרך ולמצוא תשובות.

 

הפתרון שאני מציעה מבוסס על בניית קשר וגשר בין תפיסות המציאות של הגיבורים ושחקני המשנה בפרק ב' לבין עצמם ולבין התוצאה האפשרית המקסימאלית אותה ניתן להשיג במציאות האמיתית והיכולת להתיידד עם מציאות זו.

 

מדובר במשחק לכל דבר. מעין פאזל מכני נוסח הקובייה ההונגרית, שהמשחק נדרש לסובב אותה שוב ושוב עד שזו תגיע אל המנוחה ואל הנחלה. כידוע אין דומה קובייה הונגרית אחת לחברתה. יש אין ספור אפשרויות, אין ספור צבעים. אך תמיד הדרך היחידה להביא אותה למצב השלם הוא להמשיך לסובב. ואל תטעו גם כשנדמה לכם שהכול מתאים ומותאם, תזוזה אחת קטנה ולא תמיד צפויה תחייב אתכם להמשיך לסובב או להתחיל מחדש.